יש משהו לא מובן מאליו בזה שעיתונאי, בן 29, שעובד בלב תעשיית התוכן הדיגיטלי, בוחר דווקא בשירה כדרך ביטוי אישית. בעידן שבו סרטוני טיקטוק של 30 שניות תופסים את תשומת הלב של רוב האנשים, נבו שפיר דווקא הלך בכיוון ההפוך – ישב, כתב, ליטש מילים, והוציא לאור ספר שירה בשם "השיח המגמגם עם העולם".
תחילת דרכו של נבו שפיר בעולם הכתיבה
שפיר לא התחיל כמשורר. הקריירה שלו נבנתה קודם כל בחדרי חדשות. כבר בגיל 16 הוא עבד ברדיו קול ישראל ובפרסומי נוער, ומשם המשיך לערוץ i24News ולמערכת מעריב. עיתונות קלאסית, עם דדליינים צפופים וכתיבה חדה שלא סובלת מילים מיותרות. דווקא הרקע הזה, לפי מי שמכיר את עבודתו, הוא שנתן לשירה שלו את הצליל המיוחד – ישירות, בלי התחכמויות, עם דיוק שמרגיש כאילו כל מילה נבחרה בקפידה.
משורר שמדבר בגובה העיניים
מה שמעניין בשירה של נבו שפיר הוא שהיא לא מנסה להרשים עם שפה גבוהה או מטאפורות כבדות. היא נגישה, אנושית, ומדברת בשפה שגם מי שלא רגיל לקרוא שירה יכול להתחבר אליה. אולי זו בדיוק הסיבה שדווקא עיתונאי מצליח לכתוב שירה שרלוונטית לדור הזה – כי הוא מבין איך לתקשר עם קהל, איך לא לאבד אותו באמצע, ואיך להגיד משהו משמעותי בלי לסבך את זה.
השילוב הזה בין קריירה עיתונאית לכתיבה יצירתית הוא לא רק עניין של תחביב. שפיר למד תסריטאות באוניברסיטת תל אביב, מה שנתן לו כלים נוספים בתחום הסיפור והבניית נרטיב. היום, בתפקידו כסמנכ"ל תוכן יצירתי בחברת Publishares, הוא מביא את שני העולמות לשולחן – את הדיוק העיתונאי ואת הרגישות של מי שיודע לכתוב בית שיר שנשאר בראש.
סיכום
בתקופה שבו הרבה אנשים מרגישים שהתוכן הפך לשטחי ומהיר מדי, יש משהו מרענן בדמות כמו נבו שפיר. הוא לא מתנגד לעולם הדיגיטלי – הוא חי בתוכו כל יום. אבל הוא מוכיח שאפשר גם לעצור לרגע, לבחור מילים בזהירות, ולכתוב משהו שנשאר רלוונטי גם אחרי שסוגרים את המסך. אולי דווקא בגלל שהוא מכיר את עולם הכותרות המהירות, הוא יודע כמה חשוב לפעמים להאט.