מאת נבו שפיר
לניקוד יש מעמד מיוחד ומשונה בשפה העברית, והוא במקרה מייצג שני קצוות שונים מאוד שלה – מצד אחד הוא מייצג עברית תנ"כית, שורשית, ישנה וכבדה, ומאידך מייצג עברית של ספרי ילדים שעדיין מתקשים לקרוא ולהגות את כל הצלילים וההברות. אם לא כותבים ספר ילדים או מצטטים מהתנ"ך, אז למה מנקדים שירה מודרנית? זו שאלה שנשאלת הרבה, וצריך לתת לה תשובה.
כמובן שלא אני זה שענה על השאלה החשובה הזו, וייתכן שיש יותר מתשובה אפשרית אחת, אבל כדי להבין מה החשיבות של ניקוד בשירה צריך להבין מהי שירה בכלל. שירה יכולה להיות כל צבר של מילים, למעשה. האורך לא קובע (יש שירים באורך של ספרים שלמים – קרי האודיסאה, האיליאדה ועוד), לא הנושא הכללי ולא רמת השפה. הדבר היחיד שאי אפשר לומר על שירה – היא שהיא טקסט רץ.
חשוב להבין זאת כי בניגוד לטקסט רץ, שאינו מנוקד, שירה כן מנוקדת. הדבר היחיד שלמעשה מאפיין שירה הוא הקיטוע שלה. הטקסט לא ממלא פסקאות (למרות שגם לכלל הזה יש הרבה יוצאים מן הכלל, אבל נניח לאותם המקרים בשביל הדוגמה) כפי שרשומת הבלוג הזו או המאמר בעיתון ממלא, אלא היא מייצרת ריתמוס (קצב) או עוקבת אחרי ריתמוס מסוים בעזרת שברי שורות.
אז מדוע יש לנקד אותה? דווקא בגלל שמילים מסוימות אינן מובנות מהקשרן הרחב, כפי שקורה בטקסט רץ. בעיתון נניח, אם מילה מסוימת לא מנוקדת, נוכל להבין את משמעותה מההקשר של המשפט. המילה "ליבה" למשל, כשאינה מנוקדת, תובן בכמה משמעויות – הלב שלה, מחד, או פנים, תוך, עיקר, מצד שני. עם זאת, אם המשפט המופיע בטקסט רץ מדבר על ליבת כדור הארץ, ברור שנבין שלא מדובר בלב של נקבה גוף שלישי.
הריתמוס שיוצרת השירה מחייבת את הקורא להבחין במדויק במשמעותן של מילים, כי היא לא מספקת הקשר – בניגוד גמור לטקסט רץ. לעיתים השירה היא טקסט בלתי-קומוניקטיבי, ואינה מנסה לגרום לקורא להבין מסר באופן דיסציפלינארי, אלא להעביר דווקא רגשות. לשם כך חשוב מאוד להבין כל מילה, לדקדק בהטיות ובשיוך.
לכן, אין מימד של קלאסיקה מאולצת בניקוד שירה, כפי שאולי ניתן לחשוב. הניקוד עוזר להחיות ולדייק את השירה, ובכך גם מבדיל אותה מסוגים אחרים של כתיבה
מידע נוסף על נבו שפיר
